מאמרים > מבט על משפט אולמרט
מאת: משה אלוני, עו"ד
כעבור שבוע – סיכום דברים
מבט על משפט אולמרט
ראשית, למען שקיפות העניין: אינני מכיר את מר אהוד אולמרט, אינני ידיד קרוב או רחוק שלו, אינני יודע אם הוא איש משפחה למופת ובעל יחסים ראויים עם העובדים תחת פיקוחו ואיני שייך לחוג תומכיו. מצד שני, אני מכיר את כב' השופט דוד רוזן, גם במלאכתו השיפוטית, ולכל הדעות הוא שופט טוב וראוי.
שורות אלה אני כותב, כי יש לי הרגשה שבצהלה הרבה נעשה עוול לנאשם.
אני מצטער אם בשורות הבאות אאלץ לקרר את ה"אורגיה" הצוהלת סביב הכרעת הדין (לא פסק דין) המרשיעה נגד ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט.
ה"חטא" הראשון בניהול תיק זה, שלושה עשר נאשמים וראש ממשלה לשעבר, הוא שלא נוהל בפני הרכב של שלושה שופטים. גם מנתח, ויהיה מוצלח ביותר, זקוק לעוזרים בעלי רמה בבואו לנתח בחדר הניתוחים ועל אחת כמה וכמה אם המקרה הוא מסובך.
אהוד אולמרט היה ראש ממשלה טוב, ניהל שיחות עם הפלסטינים והיה קרוב, לדעתי, להסכם שלום אתם. מטבע הדברים לראש ממשלה יש אויבים רגילים ואויבים פוליטיים הרוצים את רעתו מסיבה זו או אחרת.
חקירה ומשפט נגד ראש ממשלה מעורר בי תמיד ריח של "פוצ' " קטן או גדול.
זכור המשפט נגד שר המשפטים בעבר חיים רמון על "עבירת מין", שבו עדים הודחו, היו מאוימים, המשטרה הסיתה את המתלוננת (אם העדה הייתה בכלל בבחינת מתלוננת) ושני קציני משטרה חיפשוה בניכר תוך בזבוז הון רב, כאילו היה מדובר באונס או ברצח חלילה וחס. הרשעתו הבלתי מוצדקת של חיים רמון, לדעתי, תרחף שנים רבות ביודיקטורה הישראלית כטעות מסיבית וסיבותיה השונות ומשונות תבדקנה ע"י משפטנים וחוקרים אחרים.
בתיק של אהוד אולמרט סירבה כב' נשיאת ביהמ"ש בת"א יפו גב' דבורה ברלינר למנות הרכב של שלושה שופטים ושמעתי בתקשורת שעתה היא צוטטה: "ראיתם שלא טעיתי במינוי".
ואני איני מבין האם העובדה שהתיק ניגמר בהרשעה הוא סיבה למינוי טוב?
יתר על כן אני מניח גם, בתור הערת אגב, שהנשיאה הנכבדה יודעת מי משופטיה שייך לבית הילל ומי שייך לבית שמאי. הרכב מאוזן של שלושה שופטים ראוי היה לשבת במשפטו של ראש ממשלה לשעבר.
האמת שצורת החקירה המשטרתית שנוהלה נגד מר אולמרט כמעט לא אפשרה לו לתפקד כראש ממשלה. ואנחנו, האזרחים, נחשפנו, לעתים קרובות, לצילומי טלוויזיה על מכוניות המשטרה הבאות ויוצאות לעתים מזומנות מחקירות ראש המדינה הזאת למעשה. לאמור, מישהו דאג לתקשור גדול של החקירה!
דבר האומר דרשני לכשעצמו!
אני איני מתלהב מהכרעת דין של שבע מאות עמוד, כי לא הכמות קובעת את האיכות. גם הכרעת דין המבוססת על עד מדינה הפכפך, בעל עניין אישי מובהק, איננה בבחינת בחירת ליבי. מה עוד שעד זה גם לא נחקר, בשל מותו, חקירה נגדית מלאה ע"י הפרקליטים. האנגלים, ממציאי החקירה הנגדית, טענו וטוענים שזו אחת הדרכים הטובות ביותר לגילוי האמת וזה חסר בעניינינו.
יתר על כן, הכרעת דין המבוססת על אמון ביהמ"ש היא מסוכנת ביותר. וכה אמר השופט בית המשפט העליון המנוח, אלפרד וויטקון, באחד מפסקי הדין שלו:
"אינני סבור שקביעתו של שופט שהוא מאמין למתלונן ואינו מאמין לנאשם, מונעת מאיתנו, מניה וביה, מלערער אחרי סיבות האימון או חוסר האימון האלה. אותה קביעה ראויה שנייחס לה משקל רב ביותר, אך אין לומר שלעולם סוף פסוק.
"וגם זאת ברצוני להעיר, יש, כמובן, עדים שאדם זעיר וסביר יתייחס לדבריהם באמון, אחרים – והם הרוב- כבדהו וחשדהו!
"אם כל ניסיוננו הרב כשופטים מקצועיים, אין לנו חוש הבחנה מיוחד ואין לרשותנו "מכונת אמת". (ע"פ 435/78, פ"ד ל"ב (3) עמ' 173)".
אני גם איני מתלהב כל כך מהכרעת דין הקובעת נחרצות שהנאשם משקר לבית המשפט ואילו עד המדינה הוא כמעט טלית שכולה תכלת, אך עם הסתייגות מסוימת.
תיק של ראיות נסיבתיות, כפי שהיה, בעברו,תיק זה, הוא לרוב בעיתי. ראיות נסיבתיות ניתנות לפרשנות היגיונית ושונה מהפרשנות של בית המשפט. וחייב השופט להזהיר עצמה היטב בטרם יחליט להרשיע על-פיהן. וכאן היו פרכות רבות, שלא הובאו בחשבון.
ומעל לכל, כדי להרבות בילבול, הופיע הסדר טיעון, מוזר ותמוה, עם הנאשמת שתיים, שולה זקן, המכוון בעיקר נגד נאשם 1, מר אהוד אולמרט. הסדר טיעון זה נוגד כל פרקטיקה הוגנת כלפי הנאשם ותיקוותי שלא ייהפך לנוהג קבוע.
כתבתי מאמר זה כדי לצנן את ה"אורגיה" סביב ההרשעה של אהוד אולמרט והויכוח המיותר וחסר הטעם על העונש שבית המשפט צריך להשית עליו, שכמובן נוטה לחומרה רבה. וכן להעמיד דברים על דיוקם, לדעתי.
העיתונים סירבו לפרסם המאמר.
בפני מר אהוד אולמרט פתוחה הדרך לערער בבית המשפט העליון של מדינת ישראל בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. והוא יערער בוודאי (לא כמו חיים רמון שלצערי נמנע לעשות זאת).
החוק איננו מונע מבית המשפט העליון להתערב בכל טעות, מכל סוג, של בית המשפט (בית משפט מחוזי) דלמטה ואף בעונש שייגזר. מה שנכון שבפסיקה נקבעו אי אלה הסתייגויות האמורות לסייג את ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. ברם אין בהן כדי למנוע התערבות כראות עיניו. לכן השמחה והששון (הם בעיניי מוזרים ומוקדמים, כי הרשעת ראש ממשלה אמורה לגרום עצב, כדברי נשיא המדינה ולא שמחה כפי שזה במציאות).
יש עדיין להמתין לאמירת בית המשפט העליון, אשר ישב לפחות בהרכב של שלושה שופטים.
אני מצפה להפתעות!